הצהרת אמנית
יצירתה של נשרי מבקשת להקשיב למה שנשכח, שבור או מושלך, ולהעניק לו צורה חדשה. חפצים יומיומיים ושאריות חומריות נולדים אצלה מחדש כגופים חיים מתוחים בין זיכרון לדמיון, ומציעים מבט אחר על הקיום – פראי, פואטי ומלא אפשרויות.
נשרי בוחנת כיצד האמנות שלה יכולה להחיות מחדש חפצים מתים או להפוך דומם לחי ומתמקדת באובייקטים יומיומיים שאיבדו את שימושם או את קסמם – עלים יבשים, ענפים שבורים, חלונות ישנים, מחברות, בלוני הליום מרוקנים או קרטוני פירות. חפצים אלה מקבלים חיים חדשים, טעונים בזיכרון ובתחושת אובדן.
הפיסול שלה נע סביב החייאה ולעיתים האנשה של חומרים דוממים ונטושים שהיא מוצאת במרחב מגוריה האורבני. מבניה ופסליה נדמים כהפשטות של הגוף האנושי, כמעין בובות מכניות. המרכיבים הפיסוליים מתפקדים כאיברים, והפעולה האמנותית נקשרת למחוות טיפוליות ואף מיסטיות של העלאה באוב, של היזכרות ברגש או זכרון מהעבר. כך משתנה זהות החפצים – צורותיהם המקוריות כרדי מייד מתפרקות ומולידות דמויות חדשות ומופרכות. החפץ המוכר הופך לאובייקט זר ובעל פוטנציאלים אין־סופיים.
עבודותיה נולדות במרחב שבין שליטה לחוסר שליטה, מתוך חיפוש אחר הפוטנציאל הגלום ברווחים – בין שלד לענפים, בין צורות לחללים. כשהיא אוספת ענף מהרחוב, היא חובשת אותו וממלאה בגבס את חלליו, מעניקה לו מאפיינים של גוף פצוע או קטוע. פעולות אלה מפיחות בו תנועה חדשה, כאיבר חי שנעקר מהקשרו.
לאור הרקע שלה בעולם האופנה, העניין שלה באופן בו הגוף בנוי או מורכב, ניכר היטב בפיסול: ענף עירום הופך לדימוי מקביל לשלד אנושי – גברי, נשי או לא־בינארי – והבגד נתפס כהמשך הגוף, מכסה ומעצב ולעיתים גם מעוות אותו. כך נוצרים דימויים שמותחים את גבולות הגוף ומאתגרים את צורתו ואת זהותו. נשרי מרחיבה את הגוף אל מעבר למידות האנושיות, בהקצנות המזכירות את התיאטרליות של בגדי פרפורמרים ומעצבי אופנה מסויימים: קונסטרוקציות, כביים ותוספות מקצינות את הסילואטה, ומשחקות עם מושגי נשיות וגבריות. הגוף הופך לכוח פראי, גדול מהחיים, מיתולוגי כמעט, שהוא אולי חיה, אולי רהיט או יצור מכוכב אחר שמערער על הגבולות בין אדם, חפץ, צמח ודמיון.
גם בציוריה נשרי מתמסרת לתהליכים בלתי צפויים. היא נמשכת לטקטיליות של הנייר ולאופן האקראי בו צבעי מים מתפשטים עליו כמו צמח. גדל ומתפתח לפי הגיון משל עצמו. הכתמים מזמנים דימויים חבויים שהיא מדגישה או ממשיכה, והנייר מטופל כחומר פיסולי – מגורד, מדוקק ומעוצב. המניפולציה החומרית של הנייר וחשיפת שכבות נייר הבהירות מתחת לפני השטח, אלו גם אמצעים דרכם נשרי חוקרת את האפשרות לייצג אור באמצעות הציור. הקרחות והעמקים שהיא יוצרת בנייר, הבדלי הגבהים במשטח, יוצרים אשליות של הבזקי אור הבוקעים מתוך החומר. כלומר הציור של נשרי מתפקד לא כסימון חיצוני אלא כחשיפה של מה שטמון במצע עצמו – צלליות וישויות סמויות בונות עולם פנטסטי ותת־הכרתי של דימויים ורפרנסים הצפים למעלה מתוך התודעה.
עבודותיה של נשרי חושפות את הפואטיקה החבויה בחומר. חפצים יומיומיים ושאריות נשכחות מקבלים חיים חדשים, מתהווים לגופים הנמתחים מעבר לגבולות המציאות ומשנים את זהותם. כך נפתח מרחב שבו המציאות, הזיכרון והפנטזיה נשזרים יחד לכדי שפה חזותית ייחודית, פראית, מסתורית ומלאת אפשרויות.
יצירתה של נשרי מבקשת להקשיב למה שנשכח, שבור או מושלך, ולהעניק לו צורה חדשה. חפצים יומיומיים ושאריות חומריות נולדים אצלה מחדש כגופים חיים מתוחים בין זיכרון לדמיון, ומציעים מבט אחר על הקיום – פראי, פואטי ומלא אפשרויות.
נשרי בוחנת כיצד האמנות שלה יכולה להחיות מחדש חפצים מתים או להפוך דומם לחי ומתמקדת באובייקטים יומיומיים שאיבדו את שימושם או את קסמם – עלים יבשים, ענפים שבורים, חלונות ישנים, מחברות, בלוני הליום מרוקנים או קרטוני פירות. חפצים אלה מקבלים חיים חדשים, טעונים בזיכרון ובתחושת אובדן.
הפיסול שלה נע סביב החייאה ולעיתים האנשה של חומרים דוממים ונטושים שהיא מוצאת במרחב מגוריה האורבני. מבניה ופסליה נדמים כהפשטות של הגוף האנושי, כמעין בובות מכניות. המרכיבים הפיסוליים מתפקדים כאיברים, והפעולה האמנותית נקשרת למחוות טיפוליות ואף מיסטיות של העלאה באוב, של היזכרות ברגש או זכרון מהעבר. כך משתנה זהות החפצים – צורותיהם המקוריות כרדי מייד מתפרקות ומולידות דמויות חדשות ומופרכות. החפץ המוכר הופך לאובייקט זר ובעל פוטנציאלים אין־סופיים.
עבודותיה נולדות במרחב שבין שליטה לחוסר שליטה, מתוך חיפוש אחר הפוטנציאל הגלום ברווחים – בין שלד לענפים, בין צורות לחללים. כשהיא אוספת ענף מהרחוב, היא חובשת אותו וממלאה בגבס את חלליו, מעניקה לו מאפיינים של גוף פצוע או קטוע. פעולות אלה מפיחות בו תנועה חדשה, כאיבר חי שנעקר מהקשרו.
לאור הרקע שלה בעולם האופנה, העניין שלה באופן בו הגוף בנוי או מורכב, ניכר היטב בפיסול: ענף עירום הופך לדימוי מקביל לשלד אנושי – גברי, נשי או לא־בינארי – והבגד נתפס כהמשך הגוף, מכסה ומעצב ולעיתים גם מעוות אותו. כך נוצרים דימויים שמותחים את גבולות הגוף ומאתגרים את צורתו ואת זהותו. נשרי מרחיבה את הגוף אל מעבר למידות האנושיות, בהקצנות המזכירות את התיאטרליות של בגדי פרפורמרים ומעצבי אופנה מסויימים: קונסטרוקציות, כביים ותוספות מקצינות את הסילואטה, ומשחקות עם מושגי נשיות וגבריות. הגוף הופך לכוח פראי, גדול מהחיים, מיתולוגי כמעט, שהוא אולי חיה, אולי רהיט או יצור מכוכב אחר שמערער על הגבולות בין אדם, חפץ, צמח ודמיון.
גם בציוריה נשרי מתמסרת לתהליכים בלתי צפויים. היא נמשכת לטקטיליות של הנייר ולאופן האקראי בו צבעי מים מתפשטים עליו כמו צמח. גדל ומתפתח לפי הגיון משל עצמו. הכתמים מזמנים דימויים חבויים שהיא מדגישה או ממשיכה, והנייר מטופל כחומר פיסולי – מגורד, מדוקק ומעוצב. המניפולציה החומרית של הנייר וחשיפת שכבות נייר הבהירות מתחת לפני השטח, אלו גם אמצעים דרכם נשרי חוקרת את האפשרות לייצג אור באמצעות הציור. הקרחות והעמקים שהיא יוצרת בנייר, הבדלי הגבהים במשטח, יוצרים אשליות של הבזקי אור הבוקעים מתוך החומר. כלומר הציור של נשרי מתפקד לא כסימון חיצוני אלא כחשיפה של מה שטמון במצע עצמו – צלליות וישויות סמויות בונות עולם פנטסטי ותת־הכרתי של דימויים ורפרנסים הצפים למעלה מתוך התודעה.
עבודותיה של נשרי חושפות את הפואטיקה החבויה בחומר. חפצים יומיומיים ושאריות נשכחות מקבלים חיים חדשים, מתהווים לגופים הנמתחים מעבר לגבולות המציאות ומשנים את זהותם. כך נפתח מרחב שבו המציאות, הזיכרון והפנטזיה נשזרים יחד לכדי שפה חזותית ייחודית, פראית, מסתורית ומלאת אפשרויות.