״צ'ינצ'ילה״
ליווי אוצרותי: שחר יהלום
עבור תערוכת היחיד שלה בגלריה מאיה בחרה סיון נשרי את הכותרת "צ'ינצ'ילה". הכותרת נגזרת מזכוכית צ'ינצ'ילה, סוג של זכוכית אטומה עם טקסטורה קווית המשמשת בתעשייה לבניית מקלחונים וחלונות לבתי מגורים. אולם, המשמעות המקורית של המילה צ'ינצ'ילה, אותה חיה מסוג מכרסם שפרוותה משמשת לעיבוד של מעילי פרווה יוקרתיים, עשויה להוות מעין מפתח להבנת עבודתה של נשרי, המונעת על ידי אופן פעולה שעניינו החייאה, ובמקרים מסוימים, האנשה של חומרים ואלמנטים דוממים .
נשרי יוצרת מבנים, פסלים, ועבודות בדו-ממד הנדמים כהפשטה של הגוף האנושי והופכים אותו למעין אוטומטון; מתייחסים למרכיבים הפיסוליים במונחים של איבר אנושי, ולפיכך לפעולה האמנותית במונחים סעד, שיקום וטיפול, וניתנים להגדר ה כפועל יוצא של מחווה סמלית של העלאה באוב, של evocation.
כותרת התערוכה היא בזיקה לאחת העבודות שבמרכזה: מבנה בצורת משושה שכל אחת מפאותיו הינה פאנל של זכוכית צ'ינצ'ילה שעליו מודבקות מדבקות טפט בגוונים שונים של חומים (למעט מדבקת טפט אחת סגולה). על החלק העליון הדפיסה נשרי דיוקן של גווינת' פלטרו בדמותה של מרגוט טננבאום מסרטו של ווס אנדרסון "משפחת טננבאום" (2001). התוצאה מעלה על הדעת מעין מזבח בצורת מחוך גאומטרי המצביע על הריק וההעדר שבמרכזו, ומזמן לתודעה את דמותה וגופה (הנעדרים) של מרגוט טננבאום, מי שהיתה ילדת פלא שזכתה להכרה כמחזאית בגילאי העשרה המוקדמים אך בזמן שמתואר בסרט מצויה לאחר שיאה שאת אובדנו היא מבכה. בהקשר של תערוכת יחיד של אמנית צעירה כנשרי, סיפורה של מרגוט מספק מודל להתמודדות העצמית להתנהלות אמנותית בראשיתה.
עבודה נוספת בתערוכה הינה ענף עץ גזום עם התפצלויות לענפים נוספים, שאותו האמנית אספה מהרחוב. לאחר איסופו מהרחוב, החלה לחבוש את הענף, למלא בגבס את הרווחים, החלל הנגטיבי, שבין ההתפצלויות. פעולת החבישה מעניקה לענף מאפיינים של גוף על דרך השלילה. היא מחייה את הענף כאיבר קטוע, פצוע, מנותק מהקשרו המקורי. הגיבוס והחבישה של הרווח שבין התפצלויות הענפים מפיחים בעץ תנועה. הוא נעשה לכנף תלוש תוך כדי מעופו, לתצורת חומרית של תנועת רוח, לישות רפאית שנגלית לעין תוך כדי תזוזה בחלל.
את הענף החבוש ניתן לקשור לפסל המטריה השחורה שפרנזים שחורים תפורים לקצותיה ונשפכים מתוכה לחלל התצוגה, משל היו החוטים לטיפות גשם במצב של התמשכות. הדימוי המתקבל הוא של מטריה שמייצרת את מה שהיא אמורה להגן מפניו, של מנגנון שמפעיל את עצמו ונעשה לתמונת חלום. נדמה שהמטריה של נשרי, והרי מטריה היא מהאובייקטים האהובים על אמני הדאדא והסוריאליזם, היא כמו תרחיש של סצינה שממירה את טיפות הגשם לחוטים שנשפכים מתוכה.
את עבודות השעוונית של נשרי, המהוות חטיבה נפרדת בתערוכה, אפשר להגדיר כהכלאה בין תבליט, פוטוגרמה רנטגנית, וציור/רישום. ההיבט הפוטוגרמי של העבודות הוא תוצר של חיכוך ישיר של אובייקט על גבי מצע רספטיבי. אחד מהמוטיבים המרכזיים, המופיע בעבודות מוקדמות של נשרי, הוא ענף מניפה של עץ דקל, שהמטריה היא מעין פיתוח שלו. נשרי הדביקה ענף דקל על שקף שאותו היא הניחה על גבי השעוונית ואז החלה לשפשף ולנגב אותו בסמרטוט ספוג אצטון. בסוף התהליף צורתו התשלילית של ענף הדקל הורקה אל השעוונית. אם לנקוט בלשון מטאפורית, פעולותיה של נשרי בעבודות אלה מזכירות את מנורת אלדין ששפשוף שלה משחרר את רוח הרפאים ג'יני. אופן הפעולה מארגן את עבודות השעוונית לא כסימון שבא מהחוץ אלא כהתרה של מה שקיים בתוך המצע וכהפצעה מתוכו. המצע במקרה זה הופך למיכל של צלליות וישויות סמויות, של פני שטח החושפים את שחבוי בתוכם.
אורי דסאו
ליווי אוצרותי: שחר יהלום
עבור תערוכת היחיד שלה בגלריה מאיה בחרה סיון נשרי את הכותרת "צ'ינצ'ילה". הכותרת נגזרת מזכוכית צ'ינצ'ילה, סוג של זכוכית אטומה עם טקסטורה קווית המשמשת בתעשייה לבניית מקלחונים וחלונות לבתי מגורים. אולם, המשמעות המקורית של המילה צ'ינצ'ילה, אותה חיה מסוג מכרסם שפרוותה משמשת לעיבוד של מעילי פרווה יוקרתיים, עשויה להוות מעין מפתח להבנת עבודתה של נשרי, המונעת על ידי אופן פעולה שעניינו החייאה, ובמקרים מסוימים, האנשה של חומרים ואלמנטים דוממים .
נשרי יוצרת מבנים, פסלים, ועבודות בדו-ממד הנדמים כהפשטה של הגוף האנושי והופכים אותו למעין אוטומטון; מתייחסים למרכיבים הפיסוליים במונחים של איבר אנושי, ולפיכך לפעולה האמנותית במונחים סעד, שיקום וטיפול, וניתנים להגדר ה כפועל יוצא של מחווה סמלית של העלאה באוב, של evocation.
כותרת התערוכה היא בזיקה לאחת העבודות שבמרכזה: מבנה בצורת משושה שכל אחת מפאותיו הינה פאנל של זכוכית צ'ינצ'ילה שעליו מודבקות מדבקות טפט בגוונים שונים של חומים (למעט מדבקת טפט אחת סגולה). על החלק העליון הדפיסה נשרי דיוקן של גווינת' פלטרו בדמותה של מרגוט טננבאום מסרטו של ווס אנדרסון "משפחת טננבאום" (2001). התוצאה מעלה על הדעת מעין מזבח בצורת מחוך גאומטרי המצביע על הריק וההעדר שבמרכזו, ומזמן לתודעה את דמותה וגופה (הנעדרים) של מרגוט טננבאום, מי שהיתה ילדת פלא שזכתה להכרה כמחזאית בגילאי העשרה המוקדמים אך בזמן שמתואר בסרט מצויה לאחר שיאה שאת אובדנו היא מבכה. בהקשר של תערוכת יחיד של אמנית צעירה כנשרי, סיפורה של מרגוט מספק מודל להתמודדות העצמית להתנהלות אמנותית בראשיתה.
עבודה נוספת בתערוכה הינה ענף עץ גזום עם התפצלויות לענפים נוספים, שאותו האמנית אספה מהרחוב. לאחר איסופו מהרחוב, החלה לחבוש את הענף, למלא בגבס את הרווחים, החלל הנגטיבי, שבין ההתפצלויות. פעולת החבישה מעניקה לענף מאפיינים של גוף על דרך השלילה. היא מחייה את הענף כאיבר קטוע, פצוע, מנותק מהקשרו המקורי. הגיבוס והחבישה של הרווח שבין התפצלויות הענפים מפיחים בעץ תנועה. הוא נעשה לכנף תלוש תוך כדי מעופו, לתצורת חומרית של תנועת רוח, לישות רפאית שנגלית לעין תוך כדי תזוזה בחלל.
את הענף החבוש ניתן לקשור לפסל המטריה השחורה שפרנזים שחורים תפורים לקצותיה ונשפכים מתוכה לחלל התצוגה, משל היו החוטים לטיפות גשם במצב של התמשכות. הדימוי המתקבל הוא של מטריה שמייצרת את מה שהיא אמורה להגן מפניו, של מנגנון שמפעיל את עצמו ונעשה לתמונת חלום. נדמה שהמטריה של נשרי, והרי מטריה היא מהאובייקטים האהובים על אמני הדאדא והסוריאליזם, היא כמו תרחיש של סצינה שממירה את טיפות הגשם לחוטים שנשפכים מתוכה.
את עבודות השעוונית של נשרי, המהוות חטיבה נפרדת בתערוכה, אפשר להגדיר כהכלאה בין תבליט, פוטוגרמה רנטגנית, וציור/רישום. ההיבט הפוטוגרמי של העבודות הוא תוצר של חיכוך ישיר של אובייקט על גבי מצע רספטיבי. אחד מהמוטיבים המרכזיים, המופיע בעבודות מוקדמות של נשרי, הוא ענף מניפה של עץ דקל, שהמטריה היא מעין פיתוח שלו. נשרי הדביקה ענף דקל על שקף שאותו היא הניחה על גבי השעוונית ואז החלה לשפשף ולנגב אותו בסמרטוט ספוג אצטון. בסוף התהליף צורתו התשלילית של ענף הדקל הורקה אל השעוונית. אם לנקוט בלשון מטאפורית, פעולותיה של נשרי בעבודות אלה מזכירות את מנורת אלדין ששפשוף שלה משחרר את רוח הרפאים ג'יני. אופן הפעולה מארגן את עבודות השעוונית לא כסימון שבא מהחוץ אלא כהתרה של מה שקיים בתוך המצע וכהפצעה מתוכו. המצע במקרה זה הופך למיכל של צלליות וישויות סמויות, של פני שטח החושפים את שחבוי בתוכם.
אורי דסאו